• אהבתם? שתפו!

שביל החיים שלי – המאבק במחלת הסרטן

מאמר זה הוא חלק מהרצאה על המאבק במחלת הסרטן אותו אני מנהל במשך שנים ארוכות בהצלחה רבה.
למרות כל הקשיים והמהמורות בדרך, וכנגד סיכויי ההישרדות האידיוטים המחולקים לכל חולה כאילו הסטטיסטיקה הפכה למגדת עתידות.

התובנות הרבות אותם למדתי במאבקי במחלת הסרטן, בשיטוטיי ב"שביל החיים שלי".

היכולת להבין ולראות איך כל ארוע בחיינו יכול להיות חיובי או שלילי רק על ידי ראייתנו והחלטתנו הבלעדית.

הזכות הגדולה לחבק את כל הדברים העוברים עלינו. את כל המחשבות שלנו מהטובה עד לרעה מכל, לתת מקום ולהכיל את כולן.

להלן חלק מההרצאה הכתובה "שביל החיים שלי".
בסוף המאמר יש קישור להרצאה המצולמת.

לראשונה בחיי, הפנמתי את טעויות העבר והתחלתי לחיות שונה.

הרגשתי שיילדיי זקוקים לבית יציב משלהם ועברתי לדירה מקסימה ברמת גן, עם שכנים של פעם, מקום שהזכיר לי את הילדות. הילדים היו מאושרים בבית החדש. אני הייתי מאושר מחיי. עבודה חדשה וכל כך מתגמלת, מכל הבחינות, שהשאירה לי המון זמן לילדים, בניתי להם בית לתפארת שלא יהיה חסר להם דבר. ידעתי שאני הולך להיות אבא במשרה מלאה ולא אב גרוש. התענגתי על כל שנייה איתם. והודיתי לאלוהים על כל שנייה. אפילו אמרתי לו יום אחד שאם אמות עכשיו, אדע שהוא עשה בשבילי כל כך הרבה. ואקבל זאת בהכנעה.

אבל אצל נדב כמו נדב, אין רגע דל. לאחר זמן בו מצצתי כל שניה של אושר בביתי החדש, משהו קרה. הרגשתי את זה מגיע והתחלתי לסחוב רגל, להתבלבל לעיתים רחוקות ועד שביום אחד בו הייתי צריך להגיע לרותי ולא הגעתי, היא התקשרה לטוטי חברי וביקשה ממנו ללכת לראות מה קורה איתי. משהו קרה לי במהלך השינה בלילה. והתעוררתי במיטה מלאה דם. נשכתי את הלשון במהלך הלילה. סחבתי רגל. התחלתי להיות מבולבל והכיוון היה ברור. זה לא משאיר הרבה ספק להבנה כי משהו עבר להתגורר במוחי ומפריע לעבודת הגוף.בראש. גידול?חדש? אני הוזה או שהמעגל עם נעמה מתחיל להיסגר ?

הסיוט של חיי הגיע ובא, חליתי ב GBM.

אבל הסיוט שלי לא ידע שאני כבר מצוייד ומוכן אליו, ואם למות אז למות בתנאים שלי, אבל זה עוד כל כך מוקדם. בצליעות ובלבולים יצאתי שוב להתאמן בכל יום. משפחתי מתחננת שלא אלך לבד, ואני :"מי יגיד לי לא ללכת לבד"? "אבל אתה מבולבל", אמרו לי. "אז מה יכול לקרות? אני אמות? ווואוו, איזה סיכון מטורף" והיו רגעים שעצרתי כדי להבין בכלל היכן אני נמצא ומאיפה באתי. זה הצחיק אותי כל כך הרבה פעמים ובעיקר חיזק אותי והוציא אותי לאט לאט מהמצב בו הייתי. בכל רגע בו לא ויתרתי והלכתי בדרך שלי, ניצחתי. כי זה העולם שלי ורק אני אחליט מה קורה בעולמי. לא הסכמתי לוותר על הבית והוכחתי את משפחתי שבדרך שלי זה פשוט עובד. זה מנצח בכל פעם. משפחתי המדהימה נרתמה למטרה ואחיי המקסימים החלו להשתכן אצלי ולעטוף אותי בכל כך הרבה אהבה, דאגה ואויר לנשימה. כזה אני. צריך להילחם בעצמי. אבל למסע הזה לראשונה הכנסתי את כל אהוביי. את חבריי הטובים ומשפחתי.

הזמן בו ביליתי עם אחיי בעיקר, היה כזה מרומם נפש. שנים שלא היינו מלוכדים ככה וזה העצים אותי וחיזק אותי שהם אפילו לא מדמיינים.

ואמא שלי, שתקה והלכה בדרכי, כי ידעה שגידלה סוס פרא שרק הוא יחליט וידע טוב מכולם לאן ידהר ואיפה יהיה לו טוב. אותה אחת שרק לפני כמה שנים נסחבה איתי להודו, אחרי מותה של נעמה ודהרה איתי ברחבי הארץ המושלמת הזו.

 

 

קיבלתי את הזכות לצלול לתהומות הנשייה שלי ולהתחיל להבין כל כך הרבה דברים שלא הצלחתי לראות. כאילו והסתובבתי בעולם עם כיסוי עיניים אשר לראשונה בחיי ירד מהם. התחלתי לראות את העולם כמות שהוא ולא כמו שמוכרים לי אותו. ועד לרגע זה בו אני נמצא איתכם אני ממשיך ללמוד וללמוד מהעולם הקסום הזה ומהשביל בו אני צועד אשר ילווה אותי כל חיי, "שביל החיים שלי".

קיבלתי את ההרגשה כי יש לי את היכולת להתהלך בעולם בחכמה גדולה הרבה יותר ובביטחון רב. הרגשה מדהימה להתחיל להבין את העולם בו אני חי, אשר לרובנו הוא חידה אחת גדולה. ואת המתנה הזו אני זוקף לזכות הסרטן שלקח אותי לטיול של החיים.

 

 

חלק שני – איפה אני בתוך כל החיים האלה?

הפכתי לחוקר של חיי ושל העולם סביבי. ללא תעודות וללא הסמכה. מתוך שימוש בחמשת החושים שלי ובשכל שלי. התחלתי להקשיב הרבה יותר במקום לפזר את דבריי בכדי להראות חכם. לאנשים ולסביבה.

 

מנקודת מבטי האישית ומשיחותיי עם אנשים שונים שהגיעו למצבים דומים לשלי ולאו דווקא רפואיים, ובעצם לכל אחד אשר חושב ומרגיש כי בעיותיו, ובצדק, הן הגדולות ביותר לעומת הסביבה שלו ואשר מרגיש כי הוא נמצא באיזה שהוא קושי אותו הוא סוחב על גבו והוא מתיש ומעייף אותו ומחליש אותו אל מול החיים, היית ממליץ: